החלטה בתיק ע"ע 49985-06-11

1.     לפנינו בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של המבקשים בהליך הערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב יפו מיום 25.6.08 (השופטת ורדה סאמט; ע"ב 2668/05).

רקע וכללי

2.     בין המשיב, המשמש בעליה של ספינה המחזיקה ברישיון דייג מטעם משרד החקלאות, לבין המבקשים ומר ארז גרינבוים (להלן: "ארז") נחתם הסכם עבודה, בו נקבע כי המשיביעביר את רישיון הדיג של הספינה שבבעלותו לספינה שבבעלות המבקשת 1 (להלן: "החברה").

עוד נקבע כי המבקשים וארז יעמידו לרשות המשיב את ספינת הדיג שבבעלותם לצורך ביצוע דיג. בתמורה, נקבע בהסכם, כי המשיב יקבל משכורת על סך של 3,500 ש"ח צמוד לדולר היציג.

3.     לאחר שהופסקה ההתקשרות בין הצדדים עתר המשיב לחיובם של המבקשים וארז בתשלום שכר עבודה וזכויות אחרות בהתאם להסכם העבודה שנחתם בין הצדדים ואשר הופר על ידי החברה.

המבקשים עתרו, במסגרת תביעה שכנגד, לחיוב המשיב בפיצויים בגין הפרת ההסכם, הנזקים שנגרמו בשל כך וכן לחיובו בפיצוי בגין שווי הציוד השייך למבקשים ואשר נלקח על ידו בלא הסכמתם.

בית הדין האזורי קבע כי השכר החודשי המגיע למשיב הינו בסך של 3,500 ש"ח, ולא 10,000 ש"ח כפי שתבע.

כן קבע בית הדין כי הסכם העבודה, הינו חוזה לתקופה קצובה וכי המבקשים וארז יזמו את הפסקת ההתקשרות טרם תום תקופת החוזה, על רקע אי עמידתו של המשיב בלוח הזמנים שהוצב בהסכם העבודה לשם הכשרת הספינה לדייג.

עוד קבע בית הדין כי הדרך בה בוטל ההסכם על ידי המבקשים וארז היתה מנוגדת להוראות ההסכם וכן להוראות החוק. עם זאת, בית הדין קבע כי לא ניתן לחשב את חלקו של המשיב בפדיון שהיה מגיע, לו היה ממשיך בעבודתו, על פי הערכה שהציג בתביעתו ועל כן דחה את התביעה ברכיב זה. כן קבע בית הדין כי המשיב זכאי לפיצוי בגין הפרת ההסכם, בשיעור השכר שהיה מגיע לו עד תום תקופת החוזה.

4.     ביום 27.6.11 הגיש המשיב הודעת ערעור על פסק הדין; המשיב ערער על הקביעה כי ניסח את ההסכם בין הצדדים וכן כי התחייב, לבצע העברת רשיון הדייג תוך זמן קצוב. עוד ערער המשיב על קביעת בית הדין כי לא ביצע כלל התחייבותו זאת וכן על מתן משקל לעדות ד"רסונין, מנהלתחוםהדייגבאגףלדייגשלמשרד החקלאות.

ביום 15.11.11 עתרו המבקשים לבית הדין זה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד וביום 12.1.11 נעתרנו לבקשה.

  הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה

5.     ביום 23.11.11 הגישו המבקשים בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להוצאות. בנימוקיהם לבקשה ציינו המבקשים כי המשיב נמנע מלהשיב להם את הציוד המצוי בחזקתו, בהתאם להוראות פסק הדין.

כן ציינו המבקשים כי המדובר בתיק אשר נפתח בשנת 2005 וכי הדיון בו הוחזר לבית הדין האזורי לאחר שפסק דין, אשר ניתן לאור הסכמת הצדדים לפסוק לפשרה, בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 - בוטל על ידי בית דין זה.

6.     המשיב התייחס, בתגובתו לבקשה, לערעור עצמו וכן טען כי המבקשים היו אלו שסירבלו את ההליך בבית הדין קמא, סירבו להצעת בית הדין הארצי לפסוק לפשרה בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט וכי הם עצמם ניסו להתחמק מקבלת הודעת הערעור.

כן ציין המשיב כי לא נפסקו לחובתו הוצאות בבית הדין קמא.

דיון והכרעה

7.     מעמדה של זכות הגישה לערכאות נדון לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה שראו בו זכות ה"נעלה" מזכות יסוד ומנגד, קמה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

בהעדר הסדר ספציפי לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, או בתקנות אשר תוקנו מכוחו, נקבע בפסיקת בית דין זה כי במקרים המתאימים, ובהתחשב במיוחד שבמשפט העבודה ניתן לאמץ את הוראת תקנת 519 לתקנות סדר הדין האזרחי,התשמ"ד-1984, שעניינה חיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, היה ותדחה תביעתו . בעניין קיניאנג'וי ובשורת פסקי דין שיצאה בעקבותיו, הותוו אמות המידה בכל הנוגע לחיוב תובע שהוא עובד זר להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. מאוחר יותר, בעניין אבו נסאר, הותוו אמות המידה לחיוב תובע תושב ישראל, תושב שטחים ותושב זר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.